בית - פרשת-שבוע - מאמרי הזוהר הקדוש פרשת וירא

עוד עדכונים

מאמרי הזוהר הקדוש פרשת וירא

י"ד חשון תשפ"ז | 25/10/2026 | 09:24

Media Content

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:
ח"א ק"ב ע"ב

תָּא חֲזֵי בא וראה, אִילָנָא נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל אָתָר דְּדִיּוּרֵיהּ תַּמָּן אילן נטע א"א ע"ה בכל מקום ומקום שהיה גר שם. ופירש המק"מ שהיה א"א עוסק בספר יצירה כמו שכתבו הקדמונים על הפסוק ובן הבקר אשר עשה - ע"י שמות הקודש [א], וְלָא הָוָה סָלִיק בְּכָל אָתָר כִּדְקָא יָאוּת ולא היה עולה האילן בכל מקום כמו שצריך, בַּר בְּשָׁעֲתָא דְּדִיּוּרֵיהּ בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן חוץ משעה שהיתה דירתו בארץ כנען, שאז עלה האילן יפה מכיון שא"י מכוונת כנגד א"י העליונה-בחי' המלכות. נמצא א"כ שהאילן של א"א ע"ה היה בבחינת עץ החיים כמ"ש לקמן [ב], וּבְהַהוּא אִילָנָא הָוָה יָדַע מַאן דְּאִתְאַחִיד בֵּיה בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בַּעֲבוֹדָה זָרָה ובאותו אילן היה יודע מי שאחוז וקשור בקב"ה ומי שאחוז בעבודה זרה.

מַאן דְּאִתְאַחִיד בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מי שנתאחד ונקשר בקב"ה, אִילָנָא הָוָה פָּרִישׂ עַנְפּוֹי וְחָפֵי עַל רֵישֵׁיהּ וְעָבִיד עֲלֵיהּ צִלָּא יָאָה האילן היה פורש ענפיו ומכסה על ראשו ועושה עליו צל נאה, וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה הַהוּא אִילָנָא הָוָה אִסְתַּלַּק ומי שנתאחד ונקשר בצד של עבודה זרה אותו האילן היה מסתלק מעליו וְעַנְפּוֹי הָווּ סְלִיקִין לְעֵילָּא וענפיו היו עולים למעלה ולא היו מצלים עליו, להודיע שאינו אחוז בצילא דמהמנותא. כְּדֵין הָוָה יָדַע אַבְרָהָם וְאַזְהִיר לֵיהּ ואז היה יודע א"א ע"ה והיה מזהיר אותו שיעזוב את הע"ז [ג], וְלָא אַעְדֵּי מִתַּמָּן עַד דְּאִתְאַחִיד בִּמְהֵימְנוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ולא זז משם אותו אדם עד שנתאחד ונקשר באמונת הקב"ה, וְהָכִי מַאן דְּאִיהוּ (ד"א ל"ג הָכִי) דָּכְיָא מְקַבֵּל לֵיהּ אִילָנָא וכמו כן מי שהוא טהור היה מקבל אותו האילן ועושה עליו צל נאה. מַאן דְּאִיהוּ מְסֹאָב לָא מְקַבֵּל לֵיהּ ומי שהוא טמא האילן לא היה מקבל אותו. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם וּמְדַכֵּי לוֹן בְּמַיָּא ואז ידע א"א ע"ה ומטהר אותם במים.

וּמַעְיָינָא דְמַיָּא הָוָה תְּחוֹת הַהוּא אִילָנָא ומעין של מים היה תחת אותו אילן כמו המקוה העליון של המלכות מאימא עילאה דוגמת מה שעושה השכינה טבילה בשבועות, וּמַאן דְּצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד מַיִּין סָלְקִין לְגַבֵּיהּ ומי שהיה צריך טבילה מיד המים היו עולים אליו, וְאִילָנָא אִסְתַּלְּקִין עַנְפּוֹי וענפי האילן היו מסתלקים, כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאֲבָא וּבָעֵי טְבִילָה מִיָּד ואז ידע א"א ע"ה שהוא טמא וצריך טבילה מיד בלא להמתין ז' ימים כי טומאתו קלה, וְאִם לָאו מַיָּא נְגִיבָן כְּדֵין יָדַע דְּבָעֵי לְאִסְתָּאֲבָא וּלְאִסְתַמְּרָא שִׁבְעָה יוֹמִין ואם אינו טמא טומאה קלה אלא חמורה וצריך שבעה ימים לטהרתו, היו המים מתייבשים ואז ידע א"א שצריך עדיין להשאר טמא ולשמור שבעה ימים לטהרתו [ד].

תָּא חֲזֵי בא וראה, דְּאֲפִילּוּ בְּשָׁעֲתָא דְּאַזְמִין לוֹן לַמַּלְאָכִין אָמַר לוֹן שאפילו בשעה שהזמין את המלאכים אמר להם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ בְּגִין לְמֶחֱמֵי וּלְמִבְדַּק בְּהוּ בשביל לראות ולבדוק אותם אם הם טהורים, וּבְהַהוּא אִילָנָא הָוָה בָּדִיק לְכָל בְּנֵי עָלְמָא ובאותו אילן היה בודק לכל בני העולם. וְרָזָא (לָקֳבֵל) בְּגִין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא (עָבַד) וסוד זה בשביל הקב"ה עשה אָמַר דְּאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵי לְכֹלָּא אמר א"א לכל אחד להשען תחת העץ כי הוא אילן החיים לכל אחד ואחד כי הוא עץ החיים וממנו נמשכים החיים, וּבְגִין כָּךְ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה ומשום כך אמר שמהיום והלאה ישענו תחת עץ החיים ולא ילכו ולא יחסו תחת אילן העבודה זרה.

וְתָא חֲזֵי ובא וראה, כַּד חָב אָדָם, בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע חָב כאשר חטא אדה"ר, בעץ הדעת טוב ורע חטא, דִּכְתִיב כמש"כ וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגו' וְאִיהוּ בֵּיהּ חָב וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא והוא בו חטא, וגרם מיתה לכל העולם. מַה כְּתִיב מה כתוב בו וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגו' (וְגָרַם מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא) ואכל וחי לעולם, וא"כ בגלל עץ החיים שלח אותו מג"ע. וְכַד אָתָא אַבְרָהָם בְּאִילָנָא אָחָרָא אַתְקִין עָלְמָא וכאשר בא א"א ע"ה שהוא גלגול של אדה"ר כידוע באילן אחר שהוא עץ החיים תיקן את העולם שהוא תשובת המשקל נגד מה שחטא בעץ הדעת דְּהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי וְאוֹדַע מְהֵימְנוּתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא שהוא אילן החיים והודיע האמונה של השי"ת לכל בני העולם:

אָמַר רִבִּי חִיָּיא אָמַר רַב אִי הָוֵינָא מִסְתַּכְּלִין בְּפָרָשְׁתָּא דָּא נִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתָא אם היינו מתבוננים בפרשה זו נתבונן בסודות שיש בה שהם החכמה שבתורה, אִי עִנְיָינָא דְּנִשְׁמָתָא הִיא לָאו רֵישָׁא סוֹפָא וְלָאו סוֹפָא רֵישָׁא אם פרשה זו בעניני הנשמה היא מדברת ורומזת, לא ראש הענין של יוקח נא מעט מים וכו' דומה לסופו ולא סוף הפרשה דומה לראשה, (דף ק ע"א) וְאִי עִנְיָינָא לִפְטִירַת אִינִישׁ מֵעָלְמָא הִיא ואם פרשה זו ענינה הוא על פטירת האדם מן העולם, נִסְתּוֹר כָּל פָּרָשְׁתָּא אוֹ נוֹקִים פָּרָשְׁתָּא בְּהַאי אוֹ בְּהַאי ואז נצטרך לסתור ולחלק כל הפרשה הזו או שנעמיד פרשה זו בזה האופן בעניני הנשמה או בזה שהוא פטירת האדם מן העולם, ומפרש, צריך להבין. מַהוּ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְגו' וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְגו' וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וְגו' וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וְגו' וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וְגו' בכל אלה הפסוקים צריך להתבונן ולדעת סודם.

כַּד אָתָא רַב דִּימִי אָמַר כאשר בא רב דימי אמר צריך לפרש זה על ענין הנשמה בג"ע לֹא מָצְאָה הַנְּשָׁמָה תּוֹעֶלֶת לַגּוּף אִלְמָלֵא מַה שֶּׁרָמַז בְּכָאן רֶמֶז הַקָּרְבָּנוֹת לא מצאה הנשמה תועלת לכפרת העוונות של הגוף אם לא מה שרמז כאן בפסוקים אלה רמז על הקרבנות וכפי שיבאר לקמן. ואע"פ שעתה בָּטְלוּ הַקָּרְבָּנוֹת לֹא בָּטְלָה הַתּוֹרָה, הַאי דְּלָא אִעְסַק בַּקָּרְבָּנוֹת לִיעְסַק בַּתּוֹרָה וְיִתְהַנֵּי לֵיהּ יַתִּיר בטלו הקרבנות כי אין ביהמ"ק, בכ"ז לא בטלה התורה, ולכן זה שלא עוסק בקרבנות כיון שאי אפשר לו, יעסוק בתורה הקדושה ויועיל לו יותר כמ"ש זאת התורה לעולה למנחה וכו', דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁפֵּרַשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַקָּרְבָּנוֹת ולימד אותם אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּינַח בִּזְמַן שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמָתָם, כֵּיוָן שֶׁיִּגְלוּ מֵעַל אַדְמָתָם מַה יַּעֲשׂוּ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, יָעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם בִּשְׁבִילָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְגו'. כְּלוֹמַר זֹאת הַתּוֹרָה מועילה וטובה בִּשְׁבִיל עוֹלָה בִּשְׁבִיל מִנְחָה בִּשְׁבִיל חַטָּאת בִּשְׁבִיל אָשָׁם.

אָמַר רִבִּי כְּרוּסְפְּדָאי הַאי מַאן דְּמִדְכַּר בְּפוּמֵּיהּ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת עִנְיָינָא דְּקָרְבָּנָיָא וְתַקְרוּבְתָּא וִיכַוֵּון בְּהוּ זה מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניני הקרבנות ועניני המנחות שזה תקרובת ויודע לכוין בהם, בְּרִית כְּרוּתָה הוּא דְּאִנּוּן מַלְאֲכַיָּא דְּמַדְכְּרִין חוֹבֵיהּ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ דְּלָא יָכְלִין לְמֶעֱבַד לֵיהּ אִלְמָלֵא טִיבוּ יש ברית שנכרתה על זה כבר שאותם מלאכים שממונים להזכיר עוונות האדם להרע לו שלא יכולים לעשות לו שום רע אלא אך ורק טוב. וּמַאן יוֹכַח הַאי פָּרָשְׁתָּא יוֹכַח ומי מוכיח, פרשה זו תוכיח על זה, דְּכֵיוָן דְּאָמַר שכיון שאמר וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו שהם הג' מלאכים הממונים להזכיר עוונות האדם, מַהוּ עָלָיו מה פירוש עליו הרי היו על ידו ולא עליו ממש, אלא עליו הכונה, לְעַיֵּין בְּדִינֵיהּ לעיין ולבדוק בדינו, כֵּיוָן (דף ק ע"ב) דְּחָמָא נִשְׁמָתָא דְּצַדִּיקַיָּא כָּךְ, מַה כְּתִיב וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה וְגו' כיון שרואה נשמתו של הצדיק כך, מה כתוב וימהר אברהם שהיא הנשמה שכלולה מרמ"ח אברים ומפרש. מַהוּ הָאֹהֱלָה מי זה האוהל, זה בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וּמַהוּ אוֹמֵר מַהֲרִי [ה] שְׁלשׁ סְאִים, עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת ומה הוא אומר לשרה שהיא הגוף מהרי שלש סאים ענין הקרבנות ובהם צריך לעסוק, וְנִשְׁמָתָא מִתְכַּוֶּונֶת בְּהוּ והנשמה מכוונת בהם, הָדָא הוּא דִכְתִיב וזה מש"כ וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם לעסוק בדיני הקרבנות. וּכְדֵין נָיְיחָא לְהוּ וְלָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ ואז נוח להם למלאכים הממונים ולא יכולים להרע לו.

 
עיונים והארות
 
 
א. אילנא נטע אברהם וכו'. ממסקנא דמלתא משמע שלא היה זה אילן ממש, אלא שכל מה שנאמר הוא רמז לקב"ה. וענין העץ והמים היו דרושים שהיה אברהם דורש לכל באי שער עירו, וצריך לבאר הנמשל. וכך היא הגרסא בכמה ספרים. וממשיך שאפשר לפרש שהענין ממש כמשמעו עץ ממש, ועינא דמיא ממש ר"ל שאברהם אכן נטע אילן בידיו ועשה תחתיו מעין של מים, וכיוון כנגד הקב"ה לעשות רמז לעץ החיים ולמעין המים העליונים המטהרים את הטמאים. ומש"כ לקמן ות"ח כד חב וכו' שם נותן טעם למה היה הרמז בעץ ולא בדמיונים אחרים. ותירץ שהוא הפך עץ הדעת טוב ורע כדמפרש. כד אתא אברהם וכו' דהיינו אדם הראשון שנתגלגל באברהם לתקן את אשר עיוות כנזכר בפרשת בהר סיני בר"מ שבאותו עון היה ע"ז וג"ע וש"ד ולכך תיקן אברהם את אשר עיוות אדה"ר בעה"ז. לתקנו במקבילו עשה עץ שהוא דוגמת עץ החיים לאפוקי אילנא אחרא דאדה"ר עץ הדעת טו"ר, דהיינו השכלת עניני דרושי הנהגותיהם של החיצונים. ואדם הראשון ירד לחקור וסחטה לו ענבים כנ"ל עד שבא ונתגלגל באברהם. והפך ממה שנכשל באל זר, שבר את הפסילים של תרח אביו והודיע אלהותו בעולם וכו'. (מהרא"ג)

ב. כאשר גר בארץ כנען, היא ארץ ישראל, שם היה אור השפע עליו גדול והמשיך אור מע"ח שבת"ת דזעיר ששם ב' יסודות או"א כי סתם עץ הוא ת"ת המסתעף בפארותיו גם אותיות יהו"ה בהכאה י"פ ה' עולה נ'. ה"פ י' עולה נ'. ו"פ ה' עולה ל'. ה"פ ו' עולה ל'. ביחד עולה ע"ץ. (ע"כ מהמקדש מלך מתוך הרמ"ז)

ג. כתב במק"מ, בין עכו"ם ובין טמא זיבה, כולם כשהיו יושבים תחת העץ היו הענפים עולים לעשות צל. והחילוק היה כי מי שהיה טמא בזיבה או בנידה, המים נתייבשו, ומי שהיה טמא בקרי המים כביכול עלו לקראתו לרמוז שאינו צריך לחכות ז' ימים אלא יטבול ויטהר מיד. ומי שעבד ע"ז המים היו נשארים במקומם ולא חל בהם שינוי ואז ידע אברהם והזהירו ולא עזבו עד שנקשר באמונה של הקב"ה. ובנזר ישראל כתב, כי האילן שנטע אברהם היה בחי' עץ החיים כדלהלן, והוא בחי' ת"ת שגדל במלכות שהיא בחי' ארץ ישראל ולכן לא היה אותו עץ עולה בכל מקום רק בארץ ישראל.

ד. וכתב הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק א' הלכה ג') אברהם אבינו החזיר אלפים ורבבות לאבינו שבשמים. ואמרו בתלמוד (בבא בתרא טז:) מרגלית היתה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא. ופרשו המפרשים שלאברהם אבינו היתה מרגלית שאף דבר בעולם לא ישוה לה, וזהו הדיבור שהיה מונח בצוארו (בגרונו). כשהיה פוגש אדם מרוחק מהאמונה היה מדבר עמו בתבונה. כל דבריו שקולים ומדודים וכל מי שנפגש עמו היה מתרפא מכל התאוות ששקוע בהם (ספר העקידה דברים ד' על הפסוק וידעת היום).

וכך היו דבריו, כשהיה רואה אדם שמשתחוה למנורה, אומר לו: התבונן וראה שאתה בגיל ששים, והמנורה הזאת בסך הכל לפני שנה יצרו אותה. אם כן כיצד תעבוד לדבר שיצרו אותו אחריך וכן על זה הדרך על כל עבודה זרה היה מוכיח לאדם במתק שפתיו שהוא טועה, ובכך היה מתרכך לבו ומתאחד עם הקדוש ברוך הוא.

ופעם נכנס אליו זקן בגיל תשעים שנה והיתה לו עבודה זרה בכיסו, והרבה אברהם אבינו לדבר עמו בדרכי נועם שיחזור בו, אך הזקן נשאר איתן בדעתו. כשראה אברהם שהוא לא יכול לשכנע אותו שלחו לדרכו. הזקן הלך לדרכו בשעות לילה המאוחרות והגיע בדרכו ליער, משכן זאבים ונמרים. אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: מדוע שלחת את האדם הזה, אני מחכה לו כבר תשעים שנה, לך אין סבלנות לחכות עוד שלוש שעות, אברהם הבין את הרמז, רץ לאותו אדם ואמר לו: אנא, חזור לביתי, תנוח ותאכל. לאחר שאכל ושתה, המשיך אברהם להשפיע עליו, ובשעה שלישית נתרכך לבו של הזקן וזעק "ה' אלהי אברהם אחד ושמו אחד" (ספר הישר).

ה. ומעשה דשונמית [מלכים ב' ד' ח' ועיין שם] יוכיח שהיא היתה נזהרת במצוה זו כמו שכתוב בזוהר הקדוש [ב' מד"א] על פסוק אשה גדולה על שאר נשי עלמא, דהא שאר נשי עלמא כד חמאן אושפיזא בבית מצטערין ביה ודחקן ביה כל שכן לאפקא עליה ממונא והיא חדת ביה באושפיזא ולאפקא עליה ממונא. ועיין ילקוט שמעוני שם רמז רכ"ח שכתב אמר רבי אבא אלמלא זכות אשתו של עובדיה היו כבר ישראל אבודין חס ושלום באותה שעה שנאמר ואשה אחת מנשי בני הנביאים וגו' ויעמוד השמן שהוקיר ובא לשאול לו אם תמכור אם לא תמכור והברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה שנאמר ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו מתים. ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם, רבי יהושע בן קרחה אומר מכח הצדקה המתים עתידין להחיות בא וראה מאלישע בן שפט שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות והיה מהלך מהר אל הר וממערה למערה והלך לשונם וקבלתו שם אשה גדולה בכבוד גדול אחותה של אבישג השונמית אמו של עדו הנביא, אמרה האשה לבעלה הנה איש האלהים הלזה אין אשה יכולה להסתכל בדמותו שלא תמות אלא נעשה נא עלית קיר קטנה וכל פעם שהוא עובר כאן יסור שמה אל העליה, ובנו והכינו והתקינו, ולאחר ימים היה עובר אל שונם ויסר אל העליה וישכב שמה קרא לשונמית ולמה עמדה בפתח אלא שלא היתה יכולה להסתכל בפניו, אמר לה למועד הזה את חובקת בן, אמרה לו אדוני זקן מאוד וחדל ממני אורח הנשים אל תכזב בשפחתך, רבי זכריה אומר רצון יראיו יעשה והרת וילדה וגדל הנער ויצא לפוגת נפש לראות בקוצרים וקרהו אסון ומת שנאמר ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים וגו', הלכה אל הר הכרמל ונפלה לפני אלישע על פניה אמרה לו הלואי נשאר כלי ריקם אלא שנתמלא ונשפך, אמר הנביא כל דבר הקדוש ברוך הוא מגיד לי וזה לא הגיד לי, מיד לקח המשענת ונתן לגחזי ואמר לו אל תדבר בפיך כל דבר מאומה רע או טוב עד שתלך ותתן המשענת על פני הנער, וגחזי היה הדבר כשחוק בעיניו וכל אדם שהיה פוגע בו היה מדבר עמו ואומר לו התאמץ שהמטה הזה מחיה את המתים, לפיכך לא עלתה בידו, עד שהלך הוא בעצמו ונתן פיו אל פיו והתחיל מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואומר רבון העולמים כשם שעשית נסים על ידי אדוני אליהו והחיה את המת כן יחיה הנער הזה, ויפקח את עיניו.

ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, אמר רבי יוסי בר חנינא מכאן שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש, איש אלהים קדוש מנא ידעה, רב ושמואל, חד אמר שלא עבר זבוב על שלחנו וחד אמר סדינין של פשתן היתה מצעת לו ולא ראתה עליהן קרי מעולם. ועיין בזוהר הקדוש שם בפרשת בשלח במה ידעה שהוא קדוש שלא ראתה קרי על סדינו, ואמר שם הזוהר הני מילי קשיין אי תימא דלא חמת ביה קרי הא סגיאין אינון בני נשא הכי בעלמא מאי שנויא הכא, כלומר המבחן שלה שלא ראתה קרי על סדינו אינו מבחן לאיש קדוש כאלישע הנביא שהרי הרבה אנשים פחותין יותר ממנו אינם נכשלין בקרי, אלא שפיר אמרה שהנה נא ידעתי שהיא ידעה ולא אחר מאחר והיא הציעה לו המטה בשעה שהוא שוכב בלילה ובשעה שהוא קם בבוקר ופירוש שהציעה סדינין לבנים על מטתו כך היה ובזה ידעה דדרך העולם דכיון שהאדם קם ממיטתו הסדין שקם ממנו יש ממנו ריח ניוול ואצל אלישע בשעה שקם ממיטתו היו יוצאין ממנו ריחות כריח גן עדן, אמרה השונמית אם לא שקדוש הוא וקדושתו של רבו עליו לא היה יוצא ריח קדושה כזו ולכן רצה לפרוש מהבית שאדם לא נזהר כל כך בביתו.

ויהי היום ויבא שמה, היום ההוא היה יום ראש השנה שנפקדו בו עקרות ונזכרים בו בני העולם, היש לך לדבר אל המלך מלכו של עולם, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, כלומר אני רוצה להפקד ביחד עם כלל ישראל וזכות הרבים תעמוד לי מה שאין כן שאתה מתפלל עלי לחוד יפתחו את דיני לבד ומי יודע אם אני ראויה לכך. ויאמר גחזי אבל בן אין לה ויאמר למועד את חובקת בן, ותהר האשה ותלד בן למועד אשר דבר אליה אלישע, ולמה מת אחר כך אלא בשביל שאלישע נתן לה ולא לבעלה ומאחר שלא ניתן לבעלה נזדמנה לו מיתה שהרי כתוב את חובקת בן את ולא בעלך. ותעל ותשכיבהו על מטת איש האלהים בגלל ששם ראתה קדושה נעלה מאוד ויאמר לה השלום לך השלום לאישך השלום לילד, מכאן שהיא עיקר הבית, ועוד שהיא הולכת אחריו ולא בעלה.

וה' העלים ממני, ובכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ולמה לא ידע אלישע אלא אמר הקדוש ברוך הוא מה אומר לאלישע הלא הוא היה צריך למות ויאמר לגחזי חגור מתניך וקח משענתי ולך ותאמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך, ולמה אמרה כך כיון שהכירה את דרכיו של גחזי שאינו ראוי שיהיה נס על ידו, ויזורר הנער עד שבע פעמים ולא יותר לפי שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ' י') וילד זה היה חבקוק ולמה קראו חבקוק שהרי כתוב את חובקת בן אם כן היה צריך לקרותו חבוק, אלא שני חיבוקים אחד של אמו ואחד של אלישע.

וזה שאמר תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות (חבקוק א' א') ה' פעלך בקרב שנים חייהו איזו פעולה זו הפעולה שבה נולד חבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי תן לו חיים שלא ימות כמו בתחילה"